עדיין לא מנויים? יש סרטים בחינם!!!

שלום שלום!!!
ראשית, הבלוג שלנו עבר דירה, אז אפשר לעבור לבלוג החדש שלנו בדף הבית: www.meirkids.co.il
דבר שני - גם אם אתם לא מנויים, אתם יכולים להנות מהסרטים החינוכיים שלנו בערוץ מאיר לילדים! מבין כל הסרטים שלנו הפרשנו "תרומה גדולה" של סרטי ילדים לצפייה ישירה בחינם! כנסו: meirkids.co.il/sets/free

22.12.2011

הכתובת על הקיר -חלק א'


הכתובת על הקיר \ מאת ר' אמיר דומן amirduman@gmail.com


קבוצות גדולות וקטנות של בני אדם היו מסתופפות ליד מוקדי אש קטנים, וסועדות ארוחת ערב דלה. קצת קשה היה להשיג מזון בשפע ובטיב, ולכן בכל הנוגע למטבח המחנות – שלט הקיצוב.
דמות אחת בודדה וחשוכה נפרדה משאר האנשים. בעל הדמות ישב וסעד סעודתו בגפו הרחק מכל מדורה. לא חפץ בקרבתם של אחיו לנשק, וגם הם לא קרבוהו. בשבילם הוא היה 'היווני'. הם לא טרחו לזכור את שמו, היהודי או המתורגם.

ובכן, זה מה שהוא היה. כבן למשפחה מתייוונת טיפוסית, קיבל חינוך יווני מהוריו וממוריו, והתקדמותו עלתה על כל ציפיותיהם. בגימנסיון המלכותי היה מן המצטיינים, הן במדעים והן באתלטיקה, אך מעל הכל התגלה כווירטואוז למקצוע אחד – קשתוּת. בתום לימודיו עלה על כל מוריו בתחום זה. מסוגל היה לקלוע בקשת במדויק לכל מרחק אפקטיבי.
במקרה או שלא במקרה, עם התפתחות כישוריו התפתחה גם שחצנותו, וכשם שהיה יורה חיצים בידיו, כך גם בלשונו...
ומשום כך זרקוהו מן הפלנגות היווניות, המקום הטבעי המתבקש לצעיר כמוהו, בימים אלו, ימי המרד החשמונאי.

יהודה קיבל אותו כמדריך ירי ראשי ללוחמיו, ומינויו התקבל פה אחד – פיו שלו... כל שאר קציניו התנגדו נמרצות.
"אני לא רדפתי אחריו, הוא הגיע אלינו מיוזמתו! לא אדחה אותו," הצטדק.
"דווקא משום כך צריך היית להיפטר ממנו! נסתתרה בינתך? מרגל הוא!"

יהודה לא שעה לדברים. הבחור החצוף היה מלא זעם כלפי היוונים שהפנו עורף לו, היהודי המומר, ויהודה הבין זאת. אמנם המרד וצדקתו לא עניינו אותו. הוא היה אדיש ואטום לאידיאולוגיה וללהט שאפיינו את גיבוריו של יהודה. אבל יצר ההרפתקנות ורתיחת הנעורים התוססת, הביאוהו למחנה הנייד, לנסות למצוא פורקן לכישרונותיו.
וגם למצוא מחמאות. אבל אלו מיאנו להגיע. האנשים לא אהבו את עברו, ואופיו הגאוותני לא הוסיף לו אהדה בציבור. הם למדו ממנו את המקצוע, ותו לא.

עכשיו סעד לבדו, לועס לאִטו את הלחם, מהרהר בשיממון שבבדידות. צללית קרבה אליו.
"קום יווני, אני מביא אליך פקודה מיהודה."
הוא נטל את הגיליון מבלי לקום. השליח סינן משהו על חוצפה יוונית, ונעלם בחשיכה כלעומת שבא.
עיון חטוף בגוויל, הספיק לו כדי להתעודד. כילה את סעודתו ועלה על משכבו כדי לקום השכם למחרת. עוד זמן מה, טרם נרדם, הרהר בפקודה.
"מצבת הקשתים זעומה," כך נכתב שם, "עליך למצוא ולגייס צעירים כישרוניים לגדוד הקשתים. התחל בשפלה. יהודה."
כמה השתוקק להחליף את האווירה. ומלבד זאת, עכשיו גם ניתנה לו הזדמנות נוספת להוכיח את עצמו.

***

כשבועיים שוטט בין היישובים והכפרים, מסתייע בחזותו היוונית כדרכון מעבר בין מחסומי האויב, ופוקח עין על בני הנוער ועל הלכי הרוח ברחובות. על מרכזי המתבוללים פסח. בז היה להם בלִבו, לא מאהבת מרדכי, אלא – ובעיקר – משנאת ההמן הסלווקי. בתום שבועיים היו באמתחתו תריסר בחורים כישרוניים בעלי 'ידיים ימניות', וחוש טוב לקליעה. את הדרך למחנה האימון יעשו בנפרד כמובן, מחשש עינא-בישא.

רגליו הובילוהו בשביל כבוש בין גבעות מסולעות, לעבר עוד כפר. חורשת עצי זית ואלון עתיקים עוד הפרידה בינו לבין בתי הכפר הראשונים, ולאחריה...
"הה?"
עינו הזריזה קלטה בין העצים את צבעיו הבוהקים של לוח מטרה. בעצם לא לוח. המטרה היתה מצויירת על גזע העץ הרחב, עיגול בתוך עיגול... ועוד אחת. ושוב – עוד שתיים בהמשך...
מישהו מארגן כאן מטווח חיצים? תמה, ועיניו החדות ננעצו בלוחות המטרה הרחוקים. פתאום קפא לִבו. מיד פתח בריצה מטורפת אל המטרה הראשונה. לא, הוא לא טעה. חץ בודד היה נעוץ הישר בלִבה. אחוז דיבוק רץ אל המטרות הנוספות. העתק מדוייק של הראשונה. כל הפגיעות – בול.
הלב האיץ לקצב מטורף, ופיו התייבש פתאום.
מי זה? הצלף הזה עולה עליי! איך ייתכן שלא שמעתי עליו עד עכשיו? מיהר לעבר הכפר.
ילד קטן נקרה בדרכו.
"מי זה?" ירה לעברו בצווחה, כשהוא מצביע ביד רועדת לעבר החורשה. הילד נבהל והחל לבכות נמרצות. היווני הבין כי טעה. בקוצר רוח, אך בקול רך יותר, אמר:
"אני יהודי, ילד, לא יווני. מי ירה למטרות שם בחורש? תוכל להראות לי את ביתו? הי, רגע, בוא הנה... אוף, באמת!"
הילדון נמלט כחץ מקשת...

על בית אחד, עשוי קורות עץ עבות, היו מצוירות מטרות. כן, גם החיצים היו נעוצים במקומם הבלתי אפשרי. לשם מיהר והלם באגרופ... לא, התחרט ברגע האחרון, והקיש בעדינות על הדלת.
זקן יפה מראה פתח לו את הדלת במבט משתאה:
"כן אדון?"
המבט התמים-משהו הביכו מעט:
"לא-לא סבא, אני לא יווני, אני, אה..."
"אתה משלנו? יפה! היכנס."
היווני היה אסיר תודה לבעל הבית על שלא קרא לו "מתייוון".

פנים הבית היה חמים, חמימות שרתה גם ביחס האבהי שהפגינו כלפיו הזקן ואשתו. לאחר טעימה ולגימה פנה אליהם.
"תודה על חביבותכם, אך אני מבקש לברר משהו. מי יורה את החצים? אולי מישהו מנכדיך?"
"מדוע? זה לא חוקי?" הזקן צמצם עיניו ונעץ בו מבט בוחן.
הצעיר חש שהוא מאבד את אמון הזקן, והחליט לחשוף מעט מזהותו:
"ובכן, למען האמת, שאלתי היא מקצועית. אני בוגר הגימנסיון והצטיינתי במקצוע הקליעה. אך מעולם לא ראיתי תוצאות כפי שנגלו לעיניי כאן בכפר!"
הכנות בדבריו ניכרה בתנועות ידיו וגופו. הזקן נרגע, כפי הנראה.
"לא, זה לא מי מנכדיי," ענה בפשטות.
"מי זה, אם כן? אנא אמור לי, מוכרחני לפגשו!"
הזקנה גיחכה בצד, היווני תלה בה מבט שואל.
"כבר פגשת."
היווני נדרך, במי פגש בדרכו לכאן? הילד הבכיין? זה טיפשי!

רוצים לדעת מי היה היורה?
ההמשך ביום ראשון

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אתם מוזמנים להוסיף תגובה !!!