עדיין לא מנויים? יש סרטים בחינם!!!

שלום שלום!!!
ראשית, הבלוג שלנו עבר דירה, אז אפשר לעבור לבלוג החדש שלנו בדף הבית: www.meirkids.co.il
דבר שני - גם אם אתם לא מנויים, אתם יכולים להנות מהסרטים החינוכיים שלנו בערוץ מאיר לילדים! מבין כל הסרטים שלנו הפרשנו "תרומה גדולה" של סרטי ילדים לצפייה ישירה בחינם! כנסו: meirkids.co.il/sets/free

25.12.2011

הכתובת על הקיר פרק ב'


הכתובת על הקיר \ מאת ר' אמיר דומן amirduman@gmail.com


פרק ב'
"אנוכי היורה." אמר הזקן בצל של חיוך.
החייל קפץ ממקומו.
"לא ייתכן! אה, סליחה, כלומר – לא יאומן! תרשה לי לראותך קולע? אני מוכרח! אנא..."
הזקן ניגש בלא אומר לתיבת עץ גדולה, הוציא משם אשפת חיצים וקשת גדולה (מקצועית – ציין היווני לעצמו) ובמשיכת כתף אדישה הורה לצעיר לבוא אחריו. בדממה פסעו ברחוב הריקן, צעדו כמאה צעדים ונעמדו.
"מספיק?" שאל הזקן. משנענה בחיוב נטל חץ, כוננו, וירה אל קיר הבית, שם היו מצוירות שאר המטרות. החץ טס בשריקה, וננעץ בקיר הבית.
הרחק מכל מטרה. החטאה מוחלטת.
מהתרגשות? תהה החייל במחשבתו.
הזקן לא אמר דבר, והפסיע בחזרה לאִטו עד הבית, אורחו מדדה אחריו בשתיקה, איננו רוצה להעליב את מארחו. הלה מסתתר מעיניו לרגע מאחורי הבית, וחוזר עם שתי פחיות ומשהו שדומה למברשת צבעים. לא, זו באמת מברשת צבעים. בזריזות מניח את הפחיות, טובל את המברשת באחת, מנגב בשולי הפחית, וצובע עיגול שחור קטן סביב החץ החדש. שוב טובל בפחית השנייה, ומול עיניו ופיו הפעורים של היווני, צובע עיגול שני, רחב יותר, לבן, מסביב לעיגול הראשון. שוב מתכופף...
צחוק אדיר גרם לו להזדקף בפליאה. היווני עיניו דומעות מצחוק וכולו מפרפר כדג, בקושי מחזיק את בטנו המחשבת להתפקע מחמת עוויתות הצחוק הבלתי נשלט. כל המתח מן הפגישה הצפויה בגדול הצלפים התפוגג באחת, והפך לצחוק היסטרי.
"לא, לא, סליחה-חה-חה... באמת סלח לי-הי-הי... זה באמת מוצלח. כך באמת משיגים תמיד פגיעות מדויקות, אבל קצת קשה לנצח בדרך זו במלחמה-הה-הה..."
דקות ארוכות חלפו עד שנרגע. אך הזקן...
הזקן המשיך בתימהוניות לצבוע את עיגוליו, והתעלם במשיכת כתף נוספת מכל דברי הבחור.
לכשסיים, מחה את ידו במטלית, ופנה לחייל סמוק הפנים ודמוע העיניים שלפניו:
"כמדומני שלא מצאת כאן מה שדימית למצוא, אך וודאי לי שטרם מצאת את שיכולת למצוא, אילולא היית כל כך יהיר. שלום לך!" ונכנס לביתו.

***

ומה עניין גאווה לכאן? תהה היווני כשפנה לדרכו בשביל העולה מן הכפר לחורשה. וכי יש דבר מגוחך מזה? קודם לקלוע ואחר כך לצייר מטרה! מה אתה משיג בזה? גניבת דעת אחרים? אבל כאן כולם מכירים אותו, והציורים לא מרשימים איש. מוזר... המשיך לטייל ולהרהר בבני עמו המשונים.
בעצם כולם כאלה. גם המורדים וגם המתייוונים. האחרונים מפגינים התמסרות לתרבות חדשה כדי לזכות במה שלעולם לא יזכו – באהדה. והיהודים הנאמנים לאמונתם, גם הם מתמסרים ומפגינים גבורה, מכוונים מעשיהם למטרה שאיננה נראית לעין כלל...
ולפתע –
"אוויל שכמותך!" (מילה שימושית שלמד באקדמיה...) ניתר ממקומו כמי שנשכו נחש, בזעקות שבר.
"עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו," מלמל לעצמו במילים שחשב שכבר שכח מזמן, כשהוא רץ כאתלט את כל הדרך חזרה לחורשה, לכפר, לבית הזקן. דפיקות מהירות בדלת הכבדה, דלת נפתחת – – –
מבט נוקב פילח את מוחו, ואף על פי שהיה גבוה מן הסב, נדמה לו שהוא מתכווץ מחמת ברק עיניו.
"חזרת?!"
היווני הרתיע שני צעדים לאחוריו, כאילו ספג חבטה:
"רציתי... סלח לי... אם אפשר... אתה צודק... אולי תוכל להראות לי שוב איך אתה..."
הזקן נבלע בבית. לאחר רגע הופיע בפתח, בידיו קשת, בעיניו מבט מזרה אימים. כהרף עין הרים את הקשת אל מול פניו המתעוותים בתדהמה של הצעיר הניצב לפניו, ולפני שהלה הספיק לקלוט מה עומד להתרחש, כונן חץ בעל להב מתכתי בוהק אל המיתר, ומבלי גרוע עיניו מעיני הבחור דרך קשתו במשיכה אדירה – – – וירה – – –

הצרחה באה הרבה אחרי שהחץ חלף ליד אזנו בשריקה מחרידה, והמשיך דרכו לאי שם, לעבר החורשה. הזקן חלף על פניו והחל לצעוד אחר חִצו. אחר מספר צעדים הסתובב אליו וקרא:
"בוא, למה אתה ממתין? הרי רצית עוד הצגה, לא כן?"
היווני, לבן כלובן המטרה, רועד בכל גופו, ועיניו בולטות כמי שראה את מלאך המוות מנפנף לו לשלום בחיוך ידידותי, פנה והסתובב ברגליים כושלות והפסיע אחרי הזקן, בדרך לחורשה.

על אחד העצים הרחבים היתה מצוירת מטרה גדולה. הוא זכר אותה מאז עבר שם בפעם הראשונה. אז היה במרכזה חץ אחד. כעת – היווני נשען על גזע עץ כדי לא להתמוטט – כעת היו שניים. החץ האחרון פילח את קודמו בדרכו אל לב לִבה של המטרה...

"יהודי! אילולי שחצנותך לא היית צריך טיפול מיוחד. כשראית אותי יורה ואחר כך צובע, היית צריך לשאול את עצמך קודם כל: 'למה?!', אבל נוח היה ל"הוד מעלתך" להאמין שאין באמת מי שעולה עליך בקליעה, ולקטלג אותי כזקן תימהוני ומצחיק. לא עלה על דעתך שגם לזקן מכפר נידח ביהודה יש היגיון משלו? לא טרחת לברר בכלל. אבל –" הזקן התנער וטפח בחיבה על שכם הצעיר, "אני מקשה עליך יותר מדיי. הלא חזרת בסופו של דבר."
"כי הבנתי פתאום שאם אדם יורה ואחר כך מצייר, אין זה מוכיח כלל שאינו יודע לפגוע במטרה מסומנת וידועה מראש." הוא נראה אומלל.
"ידידי," הזקן נענע ראשו בחוסר סיפוק, "אתה צודק, אך לא מספיק צודק. גם מבחינה מקצועית יש לך עוד מה ללמוד. אצלנו לומדים לירות למטרה שאתה מסמן לעצמך במחשבה, ושאינה ניכרת לעין. זה אופייני לתורת הלחימה שלנו. איננו מחכים שמטרות יוצבו בפנינו. לא נקבל תכתיבים בקרב – אנחנו נכתיב את הקרב. אנו נקבע את המטרות. אנו מתלמדים לראות מטרות גם במקום שאין איש רואה."
"ומטרת המרד עצמו?" שאל החייל בכנות.
"יפה אמרת. גם אותה לא רואים תמיד כל בני עמנו, ואפילו הנאמנים. אבל אנו רואים אותה כדבר הבהיר ביותר. מסתבר שאת הדיוק שבמעשינו ואת טוהר כוונותינו יבינו כולם רק בדיעבד, אחרי שננצח."
"וננצח?"
"ננצח. הלא הכתובת כבר רשומה על הקיר, מאז ומעולם..."
"כמו המטרה ה'בלתי נראית', נכון? ואחר כך יבואו כולם ויצבעו אותה בצבעים, ויחגגו חגיגות, ויאמרו 'מראש ידענו'..."
הזקן נאנח בחיוך:
"טוב, למדת היטב את השיעור, גימנזיסט שכמוך. אכן צדק בני במה שסיפר לי עליך. תוכל בטובך לדרוש בשלומו בשמנו, כשתחזור למחנה?"
"מה? ידעת שאני... רגע! מי סיפר?"
"יהודה בני. יש קוראים לו מכבי..."

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אתם מוזמנים להוסיף תגובה !!!