עדיין לא מנויים? יש סרטים בחינם!!!

שלום שלום!!!
ראשית, הבלוג שלנו עבר דירה, אז אפשר לעבור לבלוג החדש שלנו בדף הבית: www.meirkids.co.il
דבר שני - גם אם אתם לא מנויים, אתם יכולים להנות מהסרטים החינוכיים שלנו בערוץ מאיר לילדים! מבין כל הסרטים שלנו הפרשנו "תרומה גדולה" של סרטי ילדים לצפייה ישירה בחינם! כנסו: meirkids.co.il/sets/free

22.3.2012

הסיפורים של עוז - פרשת ויקרא


שבת קודש פרשת ויקרא, לימוד הורים-ילדים, מרחב עם

 

"ויקרא אל משה" - ...לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו
                                    שנאמר: "וקרא זה אל זה "                רש"י




"ויקרא אל משה, וידבר ד' אליו מאהל מועד לאמר..." אני חייב לזכור את זה. עוד יומיים המבחן, והמנהל הבטיח שאם נגיע ביחד, כל הכיתה, ל1500 נקודות, ניסיתי לעשות חישוב – אנחנו 23 ילדים בכיתה. זאת אומרת, אם נגיד 18 ילדים יקבלו 85, או 15 יקבלו 100, או 20 יקבלו 75, זה קל לחשב. אבל אם 10 יקבלו 90, ועוד 4 יקבלו 87, 3 82 והשאר 71? טוב, החלטתי לעזוב את החישוב ולהתרכז בלימוד... הוא יארגן לנו טיול יומיים לגולן. בימים האחרונים חזרתי קצת על פרשיות הקרבנות, אבל לא מספיק. האמת, בהתחלה זה היה נראה לי די משעמם, כי בסך הכל זה די אותו דבר – מביאים קרבן, וזהו. פעם עז, פעם כבש – וזה כל ההבדל. אבל כשהתחלתי לשים לב לפרטים, גיליתי דברים מענינים. שמתם לב, למשל, מי זוכה לכינוי הכי מיוחד מכל מביאי הקרבנות? אם היו שואלים אותי, ישר הייתי אומר שמי שמביא את הקרבן הכי יקר ומושקע. טעיתי. "ונפש כי תקריב קרבן מנחה..." – מי זה האיש היקר הצדיק הזה, נשמה טהורה, שהתורה לא קוראת לו "איש" אלא "נפש"? – עני! מי שמביא את הקרבן הכי פשוט וזול, קרבן מנחה. כי ברור שבשבילו זה מאמץ גדול, והתורה מתייחסת בעיקר למאמץ. אני חושב שאגיד למנהל שגם אותנו הוא צריך לשפוט לפי המאמץ ולא לפי הציון. נראה לי שאם היינו מקבלים ניקוד על מאמץ ורצינות, השבוע כל הכיתה היתה מקבלת 100. אני, לפחות, אף פעם עד עכשיו לא חזרתי על משהו יותר מ-3 פעמים. אני ממש רוצה לזכור את זה. "ויקרא אל משה..." מה רש"י אומר פה? אה, כן, שד' אוהב את עם ישראל. כשנביא צריך ללמוד משהו חדש, ד' קודם קורא לו, מקרב אותו, ואז מלמד אותו. אבל אצל הגויים זה לא ככה. אפילו בלעם, שהיה נביא וחכם, פתאום שמע או הבין משהו, אבל ד' לא ממש דיבר איתו. זה כמו לקרוא מודעה ברחוב – מי שכתב לא קשור אליך או מכיר אותך. ככה הרב הסביר בכיתה. לא ממש הבנתי, אבל בטוח שד' אוהב אותנו.
"סמי, מאוחר, לך לישון" נכנסה פתאום אמא לחדר, "אתה צריך לקום בזמן להסעה מחר" – "אל תזכירי לי את זה, אמא. מתי כבר יהיה לנו פה בית ספר ולא נצטרך הסעה?!" אמא צחקה, תמיד אנחנו מתווכחים על זה. אני הייתי מעדיף בלי הסעה, כי אז אפשר לפעמים לקום קצת יותר מאוחר וללכת, למשל, לשיעור השני. אבל אם אתה תלוי בהסעה, אתה חייב תמיד לצאת מוקדם, ולהיות כל יום בכל השיעורים, כי אי אפשר גם ללכת הביתה לפני סוף היום. אמא חושבת אחרת, אבל לא על זה רציתי לספר. "אמא, עוד קצת. אני רוצה לחזור עוד פעם אחת על 'חמישי', טוב?" אמא לא עמדה בהפצרותי. כשראתה שאני באמת לומד, הסכימה שאמשיך עוד חצי שעה, וזהו. המשכתי. "וידבר ד'..." האמת שאני באמת עייף. אולי אנוח קצת ואמשיך? לא. קודם אנסה עוד קצת ללמוד. "אשר נשיא יחטא..." מה זאת אומרת? קראתי רש"י – "אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו" עיני נעצמו. לא הבנתי את רש"י, והורדתי את ראשי בעיניים עצומות, אולי אם אתרכז כך, אבין...
בכניסה להר הבית, סמוך לשערי חולדה, היתה התקהלות גדולה. קבוצה של סינים עמדה ליד הפתח, מקשיבים למדריך שהסביר להם כיצד בוחרים קרבן, עד היכן מותר להם להכנס, ומה לומר לכהן שיבא לאסוף מהם את הקרבנות ולהכניס פנימה. התקרבתי ועמדתי לידם, כדי להתבונן בתלבושות המיוחדות שלהם, וכמו מאליו הזדמזם בראשי הפסוק "אדם כי יקריב מכם...", מענין, לא זכרתי לפני כן שרבנו חזקיה בן רבי מנוח, ה'חזקוני', מסביר שכאן נרמז שגם גויים יכולים להקריב קרבן בבית המקדש. נראים נחמדים, הסינים האלה, ומלאי התרגשות. אחד מהם קרא לי "ילד, איך קוראים לך?" "סמי" עניתי, בלי לחשוב איך זה שאנחנו מבינים אחד את השני. כנראה ככה זה בחלום – אתה פשוט מבין אותם, בלי לשים לב אם הוא מדבר עברית או שאתה מדבר סינית, "אני צ'אנג" אמר צ'אנג. האמת, ניחשתי. תמיד בסיפורים קוראים לסיני צ'אנג או יאנג. אני בטוח שבאמת יש להם עוד הרבה שמות.
לפתע, דרבן המדריך את כל החבורה לזוז לאחור. זזתי איתם, ואז הבחנתי שגם כל האנשים האחרים ברחבה שלפני השער זזו לצדדים, ופינו מקום לחבורה קטנה שצעדה כעת במרכז ההמון. הבטתי היטב, ולא היה לי ספק – זה היה המלך! המלך בכבודו ובעצמו, יחד עם כמה מלווים, צועדים ברחבת הכניסה להר הבית, נושאים איתם תיש צעיר. צ'אנג פנה אלי "מה זה? המלך שלכם הולך להקריב קרבן?" – "בטח" עניתי בבטחון, כאילו אני רואה דברים כאלה כל יום, ואז הוספתי "בא, נשאל אותו לכבוד מה". צ'אנג הביט בי כלא מאמין, ונשאר במקומו. חציתי את הרחבה, והתקרבתי לחבורה הקטנה. המלך הבחין בי, ועצר. כעת הביט בי בעיניים רכות וחייך "כן, בני, רצית משהו?", לא שאני רגיל לדבר עם מלכים, אבל כבר אמרתי לכם שבחלום יש כללים אחרים, – "כבוד אדוני המלך הולך להקריב קרבן? זה נדר או נדבה?" ניסיתי להפגין את ידיעותי. המלך המשיך להביט בי, אבל מבטו נעשה פתאום עצוב מעט "כן. אני נכנס להקריב קרבן. אבל זה לא נדבה, אלא חטאת" – "חטאת?" התפלאתי, לא חשבתי שמלך יכול לחטוא. "כן" אמר, והוסיף "לפני שבועיים, ביום שישי, הגיע אלינו משלחת מאפריקה, ואחד השליחים נתן לבני מתנה – כלוב עם תוכי גדול ונדיר. בבוקר שבת, בני פתח את דלת הכלוב להאכיל את התוכי, ושכח לסגור אותה. כשראיתי זאת, התוכי כבר כמעט ויצא. נבהלתי, ידעתי כמה יצטער בני אם התוכי יברח, ומיד סגרתי את דלת הכלוב. לא זכרתי באותו רגע שאסור לצוד בשבת, ולכן אני מביא קרבן".
המלך ופמלייתו המשיכו, ואני נותרתי על עמדי מהרהר במה ששמעתי. "נו, מה הוא אמר?" ניגש אלי צ'אנג. "לא יכול להיות!" היתה תגובתו הראשונה, כשסיימתי לספר לו "אתה רוצה להגיד לי, שאצלכם המלך צריך להביא קרבן כמו כל אחד אחר?! שכולם רואים שהוא טעה?! שהוא מודה שהוא טעה?!" – "לא כמו כל אחד" תיקנתי אותו, והזכרתי לעצמי "אדם אחר מביא עז או כבשה, והמלך תיש. אבל ודאי שהמלך, כמו כל אחד אחר, ויותר מאחרים, רוצה לעשות תשובה ולהשתפר אם טעה. לא רק שהוא מביא קרבן – הוא יעמוד ויתוודה עליו, יבכה, ויקבל על עצמו להזהר יותר, כמו כל אחד שבא למקדש ועושה תשובה." – "וואו. אם לא הייתי רואה את זה, לא הייתי מאמין" אמר צ'אנג "אצלנו בסין, אין סיכוי שמשהו כזה יקרה. רק בשביל לראות את זה, היה שווה לבוא. אתם באמת עם סגולה!"
"סמי, קום חביב, סמי" מישהו קרא בשמי. הסתובבתי לחפש "סמי, צריך להתארגן, עוד מעט ההסעה יוצאת" אמא עמדה לידי, לא ברחבת שערי חולדה אלא בחדר בבית, וניסתה להעיר אותי...


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אתם מוזמנים להוסיף תגובה !!!